אמא תמי, אבא עודד, שי בן עשר וחצי, בר בן שמונה, עמית בן חמש והילה בת שנתיים. גרים בכליל.
לפני שגרנו בכליל חיינו בתל אביב, שי היה בגן רגיל ובר עם מטפלת. שנינו עבדנו והרגשנו שאנו עושים את הדבר הנכון. כששי היה בן ארבע וחצי ובר בן שנתיים נסענו להודו לשנה. שם החלטנו שאנו רוצים לשנות את סגנון החיים שלנו, להיות יותר עם הילדים ולא לשלוח אותם למסגרות הרגילות. כשחזרנו מהודו הגענו לכליל, ניסינו את הגן בכליל אבל אחרי שלושה חודשים, בחופשת חנוכה כשהיינו שוב כל המשפחה ביחד בבית הגענו למסקנה שהכי טוב לנו ביחד וצריך להקים מסגרת אלטרנטיבית באיזור שתתאים לרצונות שלנו. הצטרפנו לקבוצת לימוד של הורים שרוצים חינוך אחר והזמנו את דני לסרי ללמד אותנו, לייעץ, להדריך ולעזור לנו להקים מסגרת כזו.

כעבור כשנה הקמנו את 'שיח'. שי החל את 'שיח' בשנה הראשונה כשהיו בסך הכל כעשרה ילדים ועדיין לא היה מבנה. הכל היה ראשוני ולא ברור. רשמנו את שי ל'שיח' מתוך אמונה שאנו לא רוצים שהוא יהיה בבית ספר רגיל וחינוך ביתי מלא הרגיש לנו לא מספיק. רצינו שיהיה עם חברה במהלך היום אך שיהיה במקום שהוא כמו משפחה, מקום שבו גם אנו ההורים נוכל לבלות ולקחת חלק, מקום שבו הצוות הוא לא ה'מורים' אלא אנשים שווי ערך לילדים. הקמנו את 'שיח' עם עוד מספר משפחות ולאט לאט אנו גדלים.

בר הצטרף ל'שיח' בשנה השנייה ושני הילדים אוהבים מאוד ללכת ל'שיח' ולא מוותרים על אף יום.
מבחינה לימודת אנו מרגישים ורואים שהם צמאים לידע, הם חוקרים ושואלים ואנו בבית יושבים איתם ומלמדים אותם. אנו לא מצפים מ'שיח' ללמד את הילדים שלנו את התוכנית של משרד החינוך, אנו בהחלט מאמינים שידע הוא חשוב אך ניתן לרכוש אותו בדרכים אחרות ולאו דווקא בעזרת מבחנים ושיעורים.

דגש גדול שמים ב'שיח' על נושא הגישור והיחסים בין הילדים. הילדים לומדים לדבר ולומר את מה שהם מרגישים ולא לפחד. לומדים להתחבר לאני שלהם ולא להיות בתחרות קיומית והישרדותית. אין את עניין 'מלך הכיתה' או התלמיד המצטיין או הגרוע. לכל אחד הצדדים החזקים והחלשים שלו והילדים לומדים כיצד להתמודד עם מצבים חברתיים בדרך של דיאלוג ללא פחד.

עמית הצטרף לשיח בשנה שעברה, וכרגע שלושת הילדים הולכים לשיח מידי יום וההרגשה היא מאד טובה וחיובית.