בית ספר. כולנו  עברנו את זה. מה אנחנו מרגישים כששומעים את המילים הללו? רבים מאיתנו נזכרים בהשרדות הבלתי פוסקת מול המורים והילדים. בתחושת כשלון, בפחד ממנו, בענישה, במרד המלווה את הילד, בחוסר אונים. לא רבים האנשים שזכו לחווית בית ספר אותה הם זוכרים בהכרת תודה, בפליאת הבריאה והגילוי. האם כך זה חייב להיות? האם זה מה שאנו רוצים עבור ילדינו?

הבן שלי  למד בכיתות א' וב' בבית ספר לחינוך מיוחד. הוא התברך ב"ליקויי למידה", מה שבתרגום חופשי לעברית אומר ששיטת  הלימוד הפרונטלית אינה מתאימה לו. במשך שנתיים צפיתי באין אונים כיצד בית הספר באופן שיטתי נלחם בילדים המיוחדים והמוכשרים הללו, ומנסה "לרפא" אותם בכל דרך אפשרית מהמיוחדות שלהם, בלי להבין שזו אינה מחלה; בנסיון הבלתי פוסק להפוך את הילדים לזהים, ליישר אותם לפי אותו סרגל שאיני מבינה אפילו לפי איזה ייחוס נקבע.
הבן שלי  למד בתוך שישה  חודשים להתנצל למשמע שמו, בטוח שהוא שוב עשה משהו לא בסדר. הוא  נענש שוב ושוב על גילויי אותם "קשיים" ממש אשר בגללם נשלח לבית הספר המיוחד, האמור לדעת כיצד ילדים בלתי רגילים לומדים. תשעה ילדים בכיתה ושני מבוגרים – והסייעת צועקת; והילדים נעשנים על אי ציות; ולמרות הסלוגנים הפופולריים של "לא לאלימות – כן לסובלנות", בית הספר אינו יודע סובלנות מהי, ומנסה להפוך את הילדים ל"רגילים" במה שרק ניתן להגדיר כאלימות מקצועית.

ואני, לנוכך המכונה המשומנת והסבל של הילד המיוחד, החכם והרגיש שלי מרגישה כמו חיזרית ירוקה עם אנטנות, עומדת מול מבטם הלא-מבין של רוב המורים, המנהל, היועצת, הבטוחים שמשהו לא בסדר עם ההבנה שלי. ואיני יכולה לומר שהם אנשים לא טובים, או שכוונתם רעה – ממש לא. זה לגמרי לא אישי! הם אנשים טובים מאוד, אבל – המערכת, המערכת!

הילד הפסיק  לשאול שאלות, התחיל לשקר או לענות כפי שהבין שמצפים לשמוע; הכעס שלו כלפי כל העולם גבר והתפרץ מדי יום במצבים שראה כביטוי של אי צדק כלפיו בפרצי זעם איומים ובלתי נשלטים, אשר גם הם נענשו. בכל בוקר הוא התעורר, הבין ששוב עליו ללכת לבית הספר ונאנק ביאוש. ולבי התהפך בקרבי על הסבל שאני מעוללת לו באמצעות המערכת הנקראית "מערכת החינוך".

לאחר תם השנתיים עלה בידי להעביר את הילד ל"שיח".

כבר לקראת חנוכה ירדו ופסקו כל פרצי הזעם, הוא לא כעס יותר – לא היה עוד צורך. הוא חזר לשאול שאלות ולהתעניין בכל דבר, כמו שעשה לפני כיתה א', התחיל שוב להסתכל בעיניים של אנשי הצוות והפסיק לשקר. הוא אינו עוד צריך להתמקד ב"לשרוד" בבית הספר: הוא לומד ויוצר, הוא מנהיג וחלק מוערך מהקבוצה, במקום להיענש הוא לומד לפתור קשיים תוך הידברות ושיתוף פעולה, ושכעס הוא דבר לגיטימי וניתן לביטוי באופן לגיטימי. והפלא הגדול ביותר – הוא אינו חריג בשום דרך שמרמזת השלכות שליליות של המילה. במקום זאת כולנו חריגים – איש איש בייחודיות שלו, ביכולות ובתכונות האישיות שלו. הוא מקובל כמות  שהו, ולא כמו שהוא "אמור להיות".
אין זה אומר כלל שאין לו כל קשיים – ודאי שיש. אבל קשיים אינם דבר רע, ואיננו צריכים "לרפא" את הילדים מהם. קשיים הם מקומות בהם עלינו להתמקד על מנת למצוא דרך להתמודד איתם ולהתגבר עליהם, ואפילו למנף אותם.
כאמא, אני  מעורבת בחיי "שיח" ושותפה מלאה הן מרצוני והן באופן השיתוף של צוות המחנכים. איני מרגישה עוד כאלמנט זר בתוך עולם שאינו מבין לא אותי ולא את הילד שלי. להיפך, הקבלה וההבנה כאן הם חוויה מתקנת עבורי, כשאני נזכרת בחלק מהמורים שהיו לי, במערכת אותה שרדתי אני.

החינוך החשוב ביותר שהבן שלי מקבל ב"שיח" הוא מיומנות החיים שהוא רוכש, ההכרחיות על מנת לחיות עם בני אדם בכבוד הדדי, בהרמוניה וללא אלימות. הוא לומד שהלימוד הוא חוויה מרתקת ששכרה בהבנות החדשות. הוא לומד שדעתו חשובה ושהוא פרט בעל ערך רב במערכת כולה. הוא אינו חייב להיות "כמו כולם" – כי אינו "כמו כולם". וגם האחרים אינם. והוא קם בבוקר בשמחה.

האין זה מה שאנו רוצים שבית הספר יהיה?