הגישה החינוכית

מקום של חיים

מקשיבים לסיפורמקשיבים לסיפור
מקשיבים לסיפור
 
שיח הוא לא בית ספר במובן הרגיל. יותר נכון להגדירו כקהילה, משפחה מורחבת, כפר של ילדים, מקום שבו הילדים יכולים לחיות את חייהם השלמים. אלה חיים, שכמו בעולם המבוגרים, נחווים סביב מוקדי העניין של פרטים שונים בקהילה, בהתאם לאישיותם, ליכולתם ולבחירתם. במובן זה מהווה שיח כר פעולה, זירת ייעוד, למסע החיים האישי של כל אחד. אנו מאמינים שחיים משמעותיים בעתיד דורשים חיים משמעותיים בהווה. הדרך הטובה ביותר לעזור למבוגר העתידי להיות אדם שלם היא לעזור לבן השבע להיות בן שבע באופן משמעותי.

חינוך

רגילים לשמוע במילה חינוך את הצד הקודרני, מטיפני, דבר מה שגורם לנו לרצות להתרחק, ולחפש דבר מה יותר מבדר. ואילו אנו רוצים להחזיר למילה את כבודה הראשוני – לחזור ולראות בה את חניכת הבית, החידוש, ובקיצור את כל מה שהוא חי ונועד לתמוך בחיים ובגדילה היוצרת של האדם.

חינוך ולמידה

הבעיות הבוערות ביותר שאיתן מתמודדת התרבות הפוסט מודרנית אינן בעיות של ידע או הכשרה מקצועית אלא בעיות של איכות חיים פנימית. האלימות, קשיי תקשורת, חוסר נחת עצמי, תחושות ניכור ובידוד, חוסר שייכות, כל אלה הם ביטויים לצורת החיים המודרנית ולכך שבמידה רבה איננו מכירים לעומקה את אומנות החיים. המוקד של שיח הוא לפיכך בחינוך התומך בלימוד אומנות החיים. המוקד הוא חינוך ולא למידה. הלמידה היא הדבר שקורה מעצמו כאשר מספקים את התנאים הנכונים ואין מפריעים. יתר על כן, למידה, אינה מסתיימת בגיל 18 ואינה מתייחדת לבית הספר. במיוחד בעולם המודרני קיימות דרכים מגוונות ושונות ללמוד הן באופן פורמאלי והן באופן לא פורמאלי. בגיל הצעיר חשוב יותר ליצור את בסיס החיים האיכותי – ומכאן הדגש על החינוך.

למידה פורמאלית

ההתמקדות בחינוך יש לה מקור נוסף והוא ההבנה שלימודים פורמאליים ושיטתיים לפני גיל ההתבגרות יכולים לפגוע באיכות החשיבה וכושר הלמידה של הפרט. ההבחנה שנעשית כאן היא בין למידה טבעית לבין למידה פורמאלית. הילד הצעיר כל הזמן לומד בכל דבר שהוא עושה. דרכו ללמוד היא דרך אישית מאוד ואין להכניסה לסט של תוכניות לימודים פורמאלית.

תכנים לימודיים

מגלים את תכונות גלי הקול בסדנהמגלים את תכונות גלי הקול בסדנה
מגלים את תכונות גלי הקול בסדנה
 
אנו מאמינים שתכנים חיים שהם חלק מן התרבות נרכשים באופן טבעי מעצם העיסוק הקהילתי בהם. העבודה המלאכותית על פיתוח תכנים מסוימים שהם כביכול צריכים להיות "נכס של בן תרבות", אבל שלמעשה אינם מרכיבים את החיים התרבותיים של עולם המבוגרים הממשי, רק דוחקים תכנים אלה אל תוך מכניות מלאכותית שעושה להם עוול ומכבידה על האדם המבקש לשאתם. במיוחד בתרבות כל כך רב ערכית כזו שאנו חיים אין סט של ידיעות שעל כל אדם להחזיק בו, והרבה יותר חשוב שיהיה עקרון של ידע – דהיינו: א. שהידע שיוחזק בו יהיה חי, עמוק ורלוונטי. ב. שהתשוקה לדעת, והעניין האישי האמיתי בנושא מסוים יהוו את מוביל הלמידה. משום כך אנו סבורים שעל כל איש צוות להביא תכנים שהם משמעותיים ורלוונטיים לו עצמו. וכל המוסיף הרי זה משובח.

קריאה כתיבה ואנגלית

יוצאים מכלל זה הם שני תחומי תוכן שאנו עושים מאמץ מיוחד להביאם: קריאה כתיבה ואנגלית. מאמץ זה מחייב את המבוגרים והקהילה בגדול אבל לא כל ילד בנפרד. הוא בא לידי ביטוי בסביבה אוריינית, בפרויקטים, ובתמיכה אישית.

קריאה כתיבה ו"ליקויי למידה"

אנו סבורים שאצל מרבית הילדים מיומנות הקריאה והכתיבה נרכשות באופן טבעי ובתנאי שהילד לא מייצר התנגדויות הנובעות מלחצים חברתיים, כפייה, ועיתוי לקוי. יחד עם זאת אנו סבורים שחלון הגיל לתהליך טבעי זה הרבה יותר רחבה מן המקובל ויכולה לנוע מגיל 4-5 למקדימים ועד גיל 12 למאחרים. בכל מקרה אין ברכישה מאוחרת המתאימה לקצב ההבשלה הטבעי כדי לפגוע לא באיכות הקריאה בשלב מאוחר יותר ולא באהבה ובמשיכה לקריאה ולכתיבה.
בעיות רבות יכולות להיווצר מכפייה, חיצונית או פנימית שלא בעתה, המנסות לעקוף את הבשלות הטבעית, ולגרום לילד לקרוא בגיל מוקדם מדי. חלק מבעיות אלה מכונות "ליקויי למידה". מצד שני ישנן בעיות אחרות שיכולות להיווצר מקריאה מאוחרת בשל הלחץ החברתי והדימוי העצמי שנוצר עקב כך. וכמו כן, ישנם ילדים מעטים שללא עזרה ותמיכה שיטתית הם יתקשו לרכוש את הקריאה ואת הכתיבה. למקרים אלה אנו נערכים למתן תמיכה אישית. בכל מקרה אין כופים.

מדידות ומבחנים

כל אדם הוא מסע חיים ייחודי וערכו אינו ניתן למדידה במונחים חיצוניים של השוואה. אין מידה לאדם. והניסיון לקטלג, למיין, לתייג, ובאופן זה לספר לאדם מי הוא – חוטא למודד ולנמדד. אין בזה לשלול "מבחני שער" ואתגרים אחרים שאדם ניגש אליהם בבחירה חופשית, וברוח הרפתקנית.

חיים של קהילה וחירות של יחיד

צריך כפר שלם כדי לחנך ילד אחד. החינוך הוא פועל יוצא של תרבות. עושרה של כל תרבות הוא הקהילה החיה. כך גם בשיח. אנו רואים את עיקר תפקידנו ביצירת קהילה בריאה. קהילה בריאה היא כזו, שיוצרת תרבות ולא רק צורכת אותה, כזו שנוקטת עמדה, ומאפשרת לקהילה לנוע במסלול חייה היוצר. בד בבד, קהילה בריאה היא כזו, שמכירה בגבולותיה ומכבדת את השונה. אין היא רואה בעצמה מידת הכל. אין היא מבקשת שכל חבריה יהיו דומים, אלא להפך, מאפשרת לכל אחד למצוא את מקומו הייחודי. מתוך שחיים ביחד היא גם מייצרת את אותן שגרות, המאפשרות לכל אחד לחיות את חייו השונים בחירות, מבלי שהדבר יפגע באחרים ומתוך כך שיתרום לקהילה.

תרבות, ילדים, מבוגרים

 

מופע תחפושות לחג פוריםמופע תחפושות לחג פורים
מופע תחפושות לחג פורים
 
בשונה מגישות של חינוך פתוח המעמידות את הילד במרכז, אנו מעמידים את התרבות ואת הקהילה במרכז. זה אומר שהמרכז הוא דווקא עולם המבוגרים המייצר משמעות, מבלי שייצור או ידכא את דרכו האישית של כל אחד ליצור משמעות. אנו רואים שההתמקדות בילד הרבה פעמים גוררת גישה מוצרית אל הילד המנסה להפוך את הילד לפרויקט "מקובל" ו"מוצלח" באופן חודרני ולא מכבד. הדבר גורר גם מערכת יחסים מניפולטיבית משני הצדדים. הילד לומד לראות עצמו כ"נסיך בובה מפונק" ובמקביל חש שלא מאפשרים לו לחיות את חייו. לגישתנו, את הילדים יש להניח לנפשם. להתערב בחייהם רק כדי למנוע את הרע ולהיות מעורב בהם מתוך אהבה אבל לא מתוך "חינוך".

אחריות לחירות

עיקר מסע ההתבגרות הוא מסע אל האוטונומיה הרוחנית, הנפשית, הפיסית. זו אחריותו של המחנך לתמוך עד כמה שניתן בעצמאות הילד. מדובר על חירות פנימית, ולאו דווקא חירות חיצונית. חירות זו קשורה למושגי הפעילות והיצירה שהם מושגים מרכזיים בשיח. המקום בו העשייה נובעת מהקשבה ומבטאת את תנופת החיים של היחיד.

תפקידי איש הצוות

להיות נוכח וקשוב: להיות נוכח. להיות נוכח כאדם, מעורב, חי, ממשי, ולא כפלקט או בעל תפקיד. להקשיב בלי להתערב, להמעיט בעשייה מיותרת, להעדיף את ההתבוננות, להשאיר מקום. לתמוך לא על ידי התערבות או שליטה, אלא על ידי נוכחות המזרימה אנרגיה, הנותנת אמון, המאפשרת חירות – נוכחות משיבה, רגישה, נעתרת, קשובה פנויה למפגש ברגע הצורך.
להנהיג: לנקוט עמדה, להיות ברור, להיות מוקד שאפשר להישען עליו במקרה הצורך, שנוכחותו תורגש מבלי שתדכא. להנהיג, כלומר, לא לנסות לשלוט אלא לנווט. להיות מישהו מסוים בעל זהות. להכיל את הקהילה כשלם, להרגיש אחריות לכל הקהילה, לקבל ולהניע החלטות הקשורות בהובלת הקהילה.
להוות מקור השראה: להיות יוצר. להביא לשיח את הדברים שמעסיקים אותו כאדם, לתת ביטוי לשלמות, לשאיפות הכמוסות, לתשוקות הבוערות. שהנוכחות יהיה בה פן של התחוללות ופריון. הוא גם מקור השראה לערכי טוב ומודעות, המוכן להיכנס לדיאלוג ולכוון לרצונות היותר עמוקים וגבוהים של הילד, תוך שהוא מזכיר לו את רצונו הטוב, את יכולתו לעשות שלום עם עצמו והעולם, ולהביא שמחה גם לאחרים.
לארגן: לדאוג שהמקום יכבד את הנמצאים הן מבחינה פיסית והן מבחינה נפשית. שיהיה מקום נקי, מסודר, אסתטי, שנעים להיות בו. מקום שהוא בית, שהילדים מרגישים נוח להיות בו. לדאוג לקיום החוקים שנועדו לשמור על המקום, להכין מבעוד מועד, לארגן לאחר מעשה.
לחנך: אחריותו העיקרית של איש צוות היא כלפי הקהילה. אבל יש גם אחריות כלפי הילד היחיד שעיקרה הוא לעזור לילד לגלות את אחריותו, את כוחו להביא טוב, ולהפיק משמעות מן העולם.
לחנך לאוטונומיה, גמילה: ועוד דבר כלפי היחיד: לא ליצור תלות, לא ליצור ילד חסר אונים, לא להחליש על ידי תלות רגשית, תלות פיסית, תלות מנטלית. במידת האפשר לדחוף את הילד לעצמאות, לאוטונומיה. לא לעשות במקום הילד כשלא צריך. לדאוג לכך שכמה שיותר מהר הילד יוכל לעמוד ברשות עצמו, בזכות עצמו. חינוך הוא עול ואחריות כבדה. אין מה להאריך אותו מעבר לצורך. כל זאת מתוך כבוד לגילו ומקומו של הילד בעולם כילד.
לדאוג לשלמות הקהילה: לזהות כוחות מפרקים בקהילה, להתמודד אתם, לדאוג שיחידים לא ינצלו את הבמה הקהילתית תוך ניצול אחרים באופן פוגע, לכוון את הקהילה לדבר מה רם מדלת האמות שלה.
להסתכל קדימה ורחב: לחיות את העכשיו במלוא גווניו ויחד עם זאת להיות בעל אורינטציה אל העתיד. לחיות את השעה מבלי לאבד פרספקטיבה ארוכת טווח. להתבונן על תהליכים, מתוך אמונה ואמון בטוב. באופן זה לראות את הילד בתוך כלל תרבותו, לראות את שיח בתוך כלל החברה. להישאר בזיקה ובאחריות אל מה שמעבר. לא להצטמצם לדלת האמות.

PrintFriendly and PDF

2 thoughts on “הגישה החינוכית”

  1. שלום חברים
    אנחנו עוברים צפונה בקיץ ואני מעוניינת לרשום את בתי בת ה 10, איילה, לשנה"ל הקרובה. אשמח לדעת מה עלי לעשות.
    תודה רבה
    ג׳ניה 0542020696

  2. בית הספר מלמד אותנו, את כולנו, דבר אחד יותר מכל דבר אחר: ענווה. כל יום אנחנו מתעמתים עם הבורות שלנו, נאבקים בה, ומכבדים אותה.

    הכול החל בלמידה על למידה. כאשר נכנסנו לחינוך לראשונה לפני שנים רבות, חשבנו שידענו משהו על כיצד אנשים לומדים.

    אני זוכר בבירור את ניסיונות ההוראה הראשונים שלי באוניברסיטה. ידעתי את הנושא אשר היה עלי ללמד, וקראתי ספרים על פדגוגיה, פסיכולוגיה, והתפתחות. ישבתי ברומו של העולם – כל כך "מלומד", כל כך מסוגל לתת כל כך הרבה לתלמידי…

    המציאות באה במנות קטנות. ראשית כל, גיליתי שכל אותם הפנים, להוטים ושמחים למראה, אשר ישבו לפני, כיסו על שעמום עצום ואדישות. אחר כך גיליתי שהם לא הבינו את רוב הדברים אשר אמרתי. "הנה נקודה חשובה", הטעמתי בהדגשה מתהדרת, "והיא מאפשרת לכם הבנה שאיננה בספרי הלימוד". אך אבוי, לשווא. כאשר דפי הבחינות חזרו, כל מה שראיתי הייתה הגרסה של ספר הלימוד שנלמדה בעל פה בקפדנות.

    השתדלתי עוד יותר, קראתי עוד; מזלי לא השתפר. גיליתי שעמיתי כולם, נאבקו עם אותה הבעיה, אם בכלל היה איכפת להם. לאט לאט תפשתי שהתלמידים פשוט לא ילמדו מה שהם לא רוצים ללמוד, אפילו אם פיזזתי וכרכרתי לפניהם, פיתיתי או שיחדתי אותם, או איימתי עליהם. ואז גיליתי את האמת האיומה, שלמעשה איננו יודעים באמת כיצד אנשים לומדים, ללא כל קשר אם הם מעוניינים או לא מעוניינים בחומר הלמידה.

    לפעמים, יש לי הרגשה שבתי הספר אשר סביבנו הם הדוגמה הטובה ביותר בעולם לאגדת בגדי המלך החדשים. שנה אחרי שנה, הם ממשיכים, וקוראים לעצמם ספקי ידע, ממציאי חינוך. כאשר כל היתר נכשל, שמים כסף, כמו פלסטר לרפא את הפצעים.

    אולם זה בקושי משנה את המצב. ילדים ילמדו מה שילמדו, כאשר הם רוצים וכיצד שהם רוצים, ללא קשר כלשהו עם מאמצינו הנעלים.

    בבית הספר, אני רואה את האמיתה הזו בפעולה כל הזמן. מעולם לא הצלחתי לפענח את הסוד כיצד באמת הם עושים זאת.

    בתור בית ספר, אנחנו איננו מעמידים פנים שאנחנו יודעים את מה שאיננו יודעים. תפקידנו הוא להיות בכוננות בזמן שהילדים, כל אחד ואחד מהם, בוחרים לעצמם את מסלוליהם המגוונים. אנחנו מעניקים סיוע כאשר מתבקשים לעשות כן. אנחנו עומדים מהצד כאשר איננו נחוצים.

    ואיזה מגוון שאנו מוצאים באותם רצונות יפים שלהם! פיאג'ה, תודה בטעותך. שלבי למידה? צעדי תפישה אוניברסאליים? דפוסים כלליים ברכישת ידע? הבלים!

    אין שני ילדים אשר בוחרים באותו מסלול. מעטים דומים ולו במעט. כל ילד הוא כל כך ייחודי, כל כך יוצא מן הכלל, אנחנו מתבוננים בם ביראת כבוד ובענווה.

    הילדים כולם, לומדים כל הזמן. החיים הם המורה הגדול ביותר שלהם. בעלי התארים, תואר ראשון (.B.A), תואר שני (.M.A), ותואר שלישי (.Ph.D) אשר בצוות, הם שחקני משנה.

    הילדים משתמשים בילדים אחרים, בספרים, במכשירים, ובמבוגרים, ככל שנראה להם נחוץ. הכלי העיקרי שלהם הוא סקרנותם, אשר דוחפת אותם למצוא, להיות בקיאים, להבין.

    הם לומדים לראות את העולם, מפני שהם מסתכלים, והם בתוכו. הם אינם יושבים כלואים בחדרים כל היום.

    הם לומדים ליצור קשר עם אנשים, כי הם במחיצתם של אנשים, מכל הגילים, כל היום.

    הם לומדים לפתור בעיות, כי זה מחויב המציאות. "האחריות נעצרת פה", הראה השלט על שולחנו של הנשיא טרומן, ו"פה" זה מקומו של כל תלמיד. איש איננו יכול להפקיד ערבות עבורם.

    התבוננות בילדים מלמדת אותי משהו חדש כל יום. למשל, אנשים אומרים: "תנו לילדים חופש לבחור את פעילויותיהם, והם תמיד יבחרו במסלול הקל. הם לעולם לא יפתחו אופי חזק כדי לעמוד מול הקושי". כאשר אנשים אומרים לי את זה, אני תמיד אומר לעצמי (ולפעמים גם להם, בקול רם), "על איזה ילדים הסתכלתם לאחרונה?"

    זה בכלל לא מה שקורה במציאות. לרוב, ילדים בוחרים את המסלול הקשה ביותר. לא, זו לא הייתה טעות דפוס. כתבתי, "המסלול הקשה ביותר", והתכוונתי לזה.

    אינני יודע באמת מדוע זה קורה, אולם אני רואה את זה קורה כל הזמן. כאילו ילדים רואים את נקודות התורפה שלהם כאתגר אשר פשוט יש להתמודד עמו.

    כך, הילד הגמלוני עושה ספורט כל היום. הילד שפוחד ממתמטיקה לומד חשבון ואלגברה. המתבודד מנסה להתחבר, החברותי לומד להיות לבד. כל סיפור הוא עלילת גבורה של מאבק עילאי ונחישות ברזל.

    ישנו גם האילוץ של להיות בעל השכלה רחבה. "צריך להכריח אותם ללמוד מעט על הרבה דברים. על הילדים להיות חשופים בבית-הספר. אם תניחו להם, הם יהפכו לצרי אופק".

    מעולם לא היה נראה לי הגיוני אף היבט מטענה זו. ראשית כל, ישנה היהירות שבדבר, לחשוב שאתה או אני או איזושהי סוללה של מומחים יוכלו לבחור מתוך האוקיינוס הרחב של הידע האנושי את השילוב הנכון של טיפות שעל כל אחד לגמוע. שנית, זוהי תמימות לחשוב שילדים בימינו, בארץ זו, בתקופה של אמצעי התקשורת ההמוניים אשר מפציצים אותנו, אינם חשופים יום ולילה ליותר ממה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו. אותם אנשים אשר מתלוננים על צרות אופקים יכולים למחרת להתלונן על חשיפת יתר ועל עודף גירויים. ולבסוף, קיימת ההנחה שזה רע להיות צר אופק. רע למי למוצרט? לאיינשטין? לאחים ווילבור ואורוויל רייט? גיבורינו הלאומיים המפורסמים ביותר מהוללים על מסירותם בעלת התכלית האחת לרעיון מסוים זה או אחר. האם זה מה שנקרא להיות בעל השכלה רחבה?

    הכול חוזר לענווה. החכם ביותר מביננו הוא רק טיפ טיפה פחות טיפש מהטיפש ביותר שבנינו. הניחו לילדים להיות. הם ילמדו כל מה שעליהם ללמוד, ויותר מזה, אם לא נתערב, אלא אם כן וכאשר הם יפצירו בנו לעשות זאת, ורק אז.

להגיב על דוד לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>